מקור בבא מציעא פ״ב
1 הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן קָתָנֵי! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – שֶׁהִלְוָהוּ מָעוֹת, כָּאן – שֶׁהִלְוָהוּ פֵּירוֹת.
2 וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם, הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר. מִכְלָל דִּלְתַנָּא קַמָּא לָא שָׁנֵי לֵיהּ!
3 כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהִלְוָהוּ פֵּירוֹת, אֲבָל הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם. שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם, הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר.
4 אִי הָכִי, קָמָה לַהּ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
5 לֵימָא בִּדְלָא שָׁוֵי מַשְׁכּוֹן שִׁיעוּר זוּזֵי, וּבְדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ אַלְפָּא זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ וְאַנַּח לֵיהּ קַתָּא דְמַגְּלָא עִילָּוַיְיהוּ, אֲבַד קַתָּא דְמַגְּלָא – אֲבַדוּ אַלְפָּא זוּזֵי.
6 אִי בִּדְלָא שָׁוֵי מַשְׁכּוֹן שִׁיעוּר זוּזֵי – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהָכָא בִּדְשָׁוֵי שִׁיעוּר זוּזֵי, וְקָא מִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי יִצְחָק.
7 דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״. אִם אֵינוֹ קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן, צְדָקָה מְנָא לֵיהּ? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
8 וְתִסְבְּרָא? אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּמִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, אֲבָל מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – מִי אָמַר?
9 אֶלָּא מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – כּוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יִצְחָק. וְהָכָא בְּמִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, וּבְשׁוֹמֵר אֲבֵידָה קָא מִיפַּלְגִי. דְּאִיתְּמַר: שׁוֹמֵר אֲבֵידָה, רַבָּה אָמַר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר.
10 לֵימָא דְּרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא? לָא, בְּשׁוֹמֵר אֲבֵידָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב יוֹסֵף, וְהָכָא
11 בְּמִלְוֶה צָרִיךְ לְמַשְׁכּוֹן קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: מִצְוָה קָא עָבֵיד שֶׁהִלְוָהוּ, וְהָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר. וּמָר סָבַר: לָאו מִצְוָה קָא עָבֵיד, שֶׁלַּהֲנָאָתוֹ מִתְכַּוֵּין, וְהָוֵי שׁוֹמֵר חִנָּם.
12 אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מוּתָּר לָאָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. וְאַף אַבָּא שָׁאוּל לָא אָמַר אֶלָּא בְּמָרָא וּפָסָל וְקַרְדּוֹם, הוֹאִיל וּנְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ וְזוּטַר פְּחָתַיְיהוּ.
13 מַתְנִי׳ הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר – יִשָּׁבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִישָּׁבַע.
14 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּעֲבִיר חָבִית לַחֲבֵירוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר – יִשָּׁבַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹמֵר חִנָּם – יִשָּׁבַע, נוֹשֵׂא שָׂכָר – יְשַׁלֵּם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִישָּׁבַע.
15 לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי מֵאִיר נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא? וְהָתַנְיָא: נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ וְלֹא סִילְּקָהּ נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בְּהֶיזֵּיקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְקַיְימָא לַן דִּבְנִתְקַל פּוֹשֵׁעַ פְּלִיגִי!
16 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר: שׁוֹמֵר חִנָּם – יִשָּׁבַע, נוֹשֵׂא שָׂכָר – יְשַׁלֵּם. הַאי כִּי דִינֵיהּ וְהַאי כִּי דִינֵיהּ. וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר: אִין, גְּמָרָא כְּרַבִּי מֵאִיר. וּמִיהוּ תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִישָּׁבַע.
17 בִּשְׁלָמָא שׁוֹמֵר חִנָּם מִשְׁתְּבַע דְּלָא פְּשַׁע בַּהּ: אֶלָּא שׁוֹמֵר שָׂכָר אַמַּאי מִשְׁתְּבַע? כִּי לָא פְּשַׁע נָמֵי שַׁלּוֹמֵי בָּעֵי. וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי, הָתִינַח בִּמְקוֹם מִדְרוֹן. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, מִי מָצֵי מִשְׁתְּבַע דְּלָא פְּשַׁע בַּהּ!
פירוש חידושי רמב"ן על בבא מציעא פ״ב
1 לימא בדלא שוי שיעור זוזיה ובדשמואל קא מיפלגי. פי' שאלו בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה אלא בדלא שוי פליגי דר' עקיבא אית ליה דשמואל ולגובינא דאלפיה זוזי שקליה ור' אליעזר לית ליה דשמואל ופטור לגמרי דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא שקליה כך פרש"י ולדבריו כי מוקמי' פלוגתיהו בתר הכי בדשוי הדרי' מהך סברא דאפי' בשוה לאו לגוביינא שקליה כלל אלא מדר' יצחק או משום מצוה דשומר אבדה הוי שומר שבר ויש לפרש דכי ס"ד בדלא שוי פליגי ובדשמואל קס"ד דבדשוי לכ"ע חייב. מדר' יצחק א"נ משום שומר אבדה והכי נמי כנגדו חייב ופלוגתיהו בדשמואל ולמאי דס"ד השתא מתני' דברי הכל היא ודחינן דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי וכו'. ונ"ל דה"ה דמצי למימ' דכ"ע אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשו' בין בדלא שוה בדר' יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירות' דאלפ' זוזי קביל עליה וכל היכ' דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמ' דלגוביינ' ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשי' עליה ממתני' דמלוה על המשכון ש"ש הילכך מצינא לאוקומי לשמואל כד"ה ואע"ג דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוק' אבד דש"ש אלא לר"א כדאי' לי' אבד בפשי' ולר"ע כדא' לי' דלא קאמ' שמואל אלא קתא דמגל' כמשכון דשו' ואפי' א"ת אבד דוק' קאמ' וקסב' שמואל מלוה על המשכון ש"ש הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשו' אתינן לאוקומי כתנאי בכולא חנויי הכא ופ' כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כד"ה אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר' לן כותיה ומ"ה מסיק בתנאי דכ"ע לית להו דשמואל ולפי' הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכ' כשמואל. וראיתי לתוספות לרבותינו הצרפתים על הדעת הזו קושי', דבפרקין דהזהב מוקמי' לר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה כת"ק דאמר המלוה על המשכן אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל, ובפ' כל הנשבעין מוקמי' לה לדשמואל נמי כת"ק ואינו משמט כלל הא משמע דערבון קונה כנגד כולו ומשכון אינו משמט כנגד כולו ואבד אלפא זוזי דשמואל כולהו חד דינא יחד טעמא נינהו והרי הגאונים פוסקין הלכה כר' יוחנן ודוחין דשמואל. וי"ל דמלוה על משכון שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל אי מדר' יוחנן אי מדשמואל דלר"י כשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר לאחר זמן כך אדם לוקח משכון מעט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר ולא קרינא ביה לא יגוש דהא אינו מחזיר לו עד שיפרענו כל חובו, א"נ דגבי ביה כלו כמעשה דקטינא דאביי ומ"מ חייב הוא להשלים השאר בשאבד המשכון כשם שהוא חייב להשלים השאר בערבון שאין דיננו אנא לשעת נתינה אם דעתן וקנינן לכנגדו או לכולו ולית לן דשמואל כלל והתם אתינן לה מאנפא אחרינא דודאי לשמואל כיון דקתא דמגלא כמשכון שוה הוא אפי' אבד דבר ברור הוא שאינו משמט בכולו ובדין הוא דנידחייה התם מדר' יוחנן ולימא דכ"ע לית להו דשמואל והיינו טעמיה דאינו משמט לאו מדשמואל אלא מדר' יוחנן אלא דחי לה התם כדדחי לה בפר' הזהב א"נ בעי למימר ליה איפכא דכנגדו בלחוד אינו משמט לאפוקה מדשמואל מכולהו תנאי בהדיא דלידחוייה לגמרי אתינן וכ"ש דרב דאמר בערבון כנגדו הוא קונה דלית ליה דשמואל ומשום הכי לא מוקים טעמא דאינו משמט בכולו משום דשמואל והרי זה נכון כדעת הגאונים ז"ל, כן נ"ל:
2 והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי. פרש"י ז"ל דלהתחייב באונסין דמאן דאית ליה דר' יצחק חייב אפי' באונסין ולא מחוורא לי דא"ה מתני' דקתני ש"ש מני דהא השת' במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דר' יצחק דומיא דמתני' וא"ת דר' אליעזר היא ומאי אבד דפטר ר' אליעז' בשאבד באונ' לא דאיק דקמה לה מתני' דלא כר"ע ואנן השת' לאוקומא כר"ע מהדר' וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק ועוד דה"ל לאקשוי בהדי' ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי ותו הא דאמרי' לעיל כאן במשכנו בשע' הלואתו כאן במשכנו שלא בשע' הלואתו משמ' דמ"ה עדיף שלא בשע' הלואתו משעת הלואתו משו' דר"י ואפ"ה תנן ש"ש ואי ס"ד לר"י חייב הוא באונסי' היכי מוקמי' מתני' ומתניתא דלא כותיה הא אנן בגמ' אפי' כתנאי לא בעי' לאוקומה בעלמ' וה"ל לאקשוי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כלם פי' דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ש"ש הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק. וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרי' שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרי' בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו כדאמרי' פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמט' חובו כדר"י דאמ' קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה ש"ש וראייה לדבר דגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' הכא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר ש"ש ואע"ג דהתם בש"ש סגי לן לשמיר' נזקיו מ"מ אי לאו ש"ש הוא הוה לן למימ' ונתחיי' בנזקיו מדקאמרי' ש"ש משמע ש"ש הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם ר"ח:
3 משכנו בשעת הלואתו מי אמר. קשי' להו לרבנן קשישי, הא דאמרי' במס' גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוס' שטרותיו לב"ד אין משמטין ואמרי' עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני ולא דאיק חדא דלא פריש בבריתא או בגמרא ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר ועוד מאי כדרבי יצחק ואפי' תימא ליתא נדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו בגוביינא דבי דינא הוא. ועוד הא דאמרי' בפסחים ל"א ב' ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק והא נמי משכנו בשעת הלואתו היא והיכי קני ליה כדר' יצחק דהא ר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו ואי נמי מוקמת ליה בשכבר הלוהו ועכשיו הוא מנית לו משכון על חובו אכתי לא דמיא דר' יצחק דהא לאו לגוביינא מסרו לו מעתה אלא לכשלא יפרע לו בזמנו, ואפשר לומר דהא דאמרי' הכא מי אמר לאו למרמא דלא אפשר למימר הכי אלא ה"ק מי שמעת ליה הא מילתא בהדיא ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרי' דבכל ענין אמרה אע"ג דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרי' מיניה לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפר' השולח לענין שמיטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתה לדר' יצחק אפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו. ויש בתלמוד כיוצא בזה שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי בסדר נשים הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקי' לאפוקי מדר' סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לומר כן והכי נמי אקשי' בכמה דוכתא אימור דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואשכחן רב נחמן דאמר לכשתלד קנה אלמא הך קושיא לאו דוקא הוא אלא משום דלא שמעי' ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרי' מינה והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן וכל זה לדעת הגאונים ז"ל, אבל לדברי רש"י ז"ל א"א לומר כן שאילו קנאו כר' יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו היה מתחייב באונסין, אי הכי מתני' דקתני שומר שכר לא אתיא כר' יצחק והוא צריך לתירוץ אחר:
4 במלוה צריך משכון. פרש"י ז"ל להיות משתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב וקשי' א"כ הוה ליה שוכר וקימ"ל כשומר שכר, ואיכא למימר הב"ע בשכלו ימי שכירותו וא"ל גמרתיו, הרב אב ב"ד ז"ל ור"ח ז"ל פי' במלוה צריך משכון מר סבר צריך לו ומצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד אלא א"כ הלוהו בלא משכון אבל במשכון לא כלומר דנטילת משכון לאו מצוה הוא אלא ההלואה הוא המצוה ולא אמרי' כיון דלא מהימן ליה בלא משכון נטילת משכון עשה מצוה ובתורת מצוה הוא אצלו וכן עיקר שאלו לפרש"י כיון דניחא ליה לאוקמי מתני' כר' אליעזר נמי לוקמיה במלוה שאין צריך משכון דהוי שומר שכר כר' יוסף:
5 ואתא ר' יהודה למימר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם. האי כדיניה והאי כדיניה ולא תקנו בו כלום ודין הנתקל כדין הגנבה ואבדה אינו דומה לא לאונס ולא לפשיעה וש"ש כל זמן שלא נאנס חייב וש"ח כל זמן שלא פשע פטור ומיהו גבי נזקין פטר ר' יהודה דאנוס מקרי לגבי נזקין לא מיבעי לאחר נפילה דהו"ל בור והתורה מיעטה בשמירתו ואינו צריך אלא שמירה פחותה כשמירת ש"ח אלא אפי' בשעת נפילה דהו"ל אש פטור דהוא נמי מיעטה תורה בשמירתו ולא בעי' בנזקין שמירה מעולה כ"כ כשמירת ש"ש אלא מכי נטר כדנטרי אינשי פטור בנזקין וברייתא דקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ר' יהודה היא כדאיתא בהדיא בפרק המניח וכבר פירשתיה בארוכה בספר המלחמות יפה. ומצאתי בתוס' בב"ק כ"ז ע"ב שמפרשין אותה משו' אדם המזיק וא"כ למה פטרוהו לדברי האומ' אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון. והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירו' שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכלה מתני' וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכי' כלם כשאם אדם המזיק משו' פשיע' דניזק פטרו בהם או שהן בור כגון שהלה נתקל בו ואין לי להאריך כאן ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא וכי נמי סבי' לן אנוס הוא ליחייב וזה ודאי קשה עליה' דכיון דמחייב בשכר אלמ' כעין גנב' ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעול' ונפל מן הגג ברוח שאינ' מצויה הרי הזכירו סוף האונסין כלם דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע דרוח מצויה הזכירו לענין ש"ח אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מו האונסין הגדולים שבעול' ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי: